החלטנו להעמיד את העקבים המיתולוגיים למבחן עקוב מדם ולתת לשש אמהות שמג'נגלות בין ילדים ועבודה, לעשות את כל מה שהן רגילות לעשות, רק על 5 סנטמיטר גובה. עד כמה זה אפשרי, מי שרדה, למי זה הרים את הישבן ומי לא עמדה במשימה?

תחושת הבושה נוכחת היטב בחיינו אבל בחיי ילדינו עוד יותר: "בחרו אותי אחרון בשיעור ספורט", "ברח לי פיפי וכולם ראו", "לבשתי מכנסיים מוזרים והילדים צחקו". הדרך היחידה לגדל ילדים שיהיו מסוגלים לעמוד בזה היא לוותר על הביקורת, לספר להם על הפדיחות הפרטיות שלנו ולגרום להם להבין שלהרגיש תסכול ובושה זאת הדרך להתחסן

דברים שמובטחים לי:"גיבוש משפחתי", "חתיכת חוויה", והכי חשוב, "הבנים ירוויחו אנגלית". דברים שאני רוצה: להישאר בבית. נועה עוזבת את הקיבוץ וטסה לאמריקה אבל לא מצליחה להרגיש כלום בקשר לזה