סרט מפתיע בנטפליקס, להיט מרנין באמזון, סרט ישראלי ב-VOD ולא שכחנו גם את המסך הגדול. ארבע המלצות צפייה ואזהרה אחת

ביסאן טיבי מציגה ב"רחוב אחד בסילוואן" את סיפורו של רחוב אחד במזרח ירושלים, שבו פלסטינים מגורשים כדי לפנות מקום לעוד התנחלויות יהודיות. ריאיון לקראת הקרנת הבכורה של הסרט בתחרות הרשמית של פסטיבל הקולנוע ירושלים

מעטים הרגעים ב"המטבח המנצח VIP" בהם לא סוערות הרוחות סביב שולחן הארוחה, אבל וידוי אחד של רותי ברודו הצליח להשתיק את כולם - כשסיפרה על הילדות הקשה שעיצבה אותה. "בבית שלי כלום לא היה חיובי, החיים היו קשים ומרים" הודתה המסעדנית

הסטנדאפיסט הפופולרי, שעסוק מאז השבעה באוקטובר בעזרה למילואימניקים, חיילים ופצועי המלחמה, לא הצליח לשמור על הטון הממלכתי שלו כשהח"כ החרדי הסית נגד הציבור הסרוג: "של נעליך כשאתה מדבר על הציבור היקר הזה"

הדבר הכי גדול שאמן יכול לעשות לקהל שלו, הוא לגרום לו לאהוב אותו. לא להעריך, לא להעריץ, לא לתמוך, לא לפרגן. לאהוב. אהבה אמיתית. מוצקה, קשה, אהבה הארד-קור. כזו שאתה מרגיש אותה בלב ובגוף ובנשמה. אהבה שהיא חזקה כמעט יותר מכל מחשבה רציונלית. שיחד עם האהבה למוזיקה עצמה, היא שנייה רק לאהבה למשפחה. אהבה כמו שאוהדים אוהבים את הקבוצה. כמו שחייל אוהב את הפלוגה. כמו שאברך אוהב את התורה. כמו שגבר אוהב אישה. ככה אני אוהב את מירי מסיקה וקרן פלס. כשהן על הבמה, וגם מחוצה לה. בנפרד, וביחד. מודה, נפלתי. האהבה הזאת לא היתה שם תמיד. היא נבטה והתפתחה וגדלה עם השנים. בהתחלה למירי. בעשור האחרון גם לקרן. היא התחילה בהערכה לכישרון העצום - לשירה, לנגינה, לכתיבה - וליכולת שלהן לנהל אותו, המשיכה בהתחברות למוזיקה ולשירים, בחדווה לחשוב עליהם ולנתח אותם לעומק, ואז הידלקות על האישיות הבימתית וגם הפרטית, על ההומור בכמויות, על המוחצנות, על תפיסת החיים. אהבתי אמנים בחיים שלי, הרשימה ארוכה. עם חלקם זו אהבה שנמשכת עשורים ותימשך כנראה לתמיד. האהבה לקרן ומירי היא אחרת. כי היא לכאורה לא היתה אמורה לקרות. מה לי, שגדלתי על רוק ואלטרנטיב, ולמתקתקות הלעיתים דביקה, לפופ הלהיטי, לבלדות הפסנתר, לדרמה קווינז האלה, שחשות עצמן דיוות. אבל כל מי שבאמת אוהב מוזיקה ואוהב פופ ומוכן לקבל על עצמו בשלב מסוים של חייו את עול המיינסטרים, מתישהו יגיע הרגע שבו הוא יישבר מולן, ייכבש, ייפול שדוד, יתמכר, ויאלץ להודות שהן לא סתם טעם נרכש, הן הארוחה עצמה, שיצאה ממטבח שקרוי על שמן, קרן את מירי קוויזין. בז'אנר שלהן, פלס ומסיקה הן כבר עשרים שנה הדבר האמיתי.

אין ישראלי שלא מכיר את הביטוי "הסורים על הגדרות". למעשה, לא רק ישראלים. שאלתי את ChatGPT אם הוא מכיר את הביטוי והוא הסביר כי מדובר בביטוי צבאי במקורו, שצבר פופולריות בתקופת מלחמת יום הכיפורים, אז חיילים וטנקים סורים הגיעו עד גדר הגבול במטרה לפרוץ אותה (מה שאכן קרה לא פעם). הצ'אט הוסיף כי "הביטוי אומץ בהמשך גם בלשון היומיומית לתיאור מצבי חירום, לעיתים בצורה מטפורית ומוגזמת". כל מי שעבד במערכת עיתונאית השתמש בביטוי לא פעם. "הלכתי רגע לעשן סיגריה", יגיד לך ראש הדסק, ואז יוסיף: "תגבה אותי אם הסורים יעלו על הגדרות". זה אומר עלינו משהו. על תפיסת המציאות שלנו. מוכנים תמיד לקרב הבא. למחדל הבא. אמש, הסורים עלו על הגדרות - ונכנסו. זה קרה פעמיים. עשרות דרוזים פשוט עברו את הגבול מסוריה לישראל. לכיוון ההפוך זה כבר היה מאות. היו משם תמונות מרגשות של בני משפחה שלא נפגשו עשרות שנים. זו לא הייתה פריצה עוינת, אבל הזכרונות מה-7 באוקטובר עדיין טריים והשאלה איך בכזאת קלות ניתן לחדור למדינת ישראל עדיין מטרידה. מאוד. גם זה המחיר של ויתור על ועדת חקירה שתבדוק - ותתקן - את האסון הגדול בתולדות מדינת ישראל.

בעוד כל תוכניות הלייט נייט נתקעות במספרים חד-ספרתיים, גיא לרר והצינור ברשת 13 פורצים את המחסום הפסיכולוגי. הפער מהמתחרים עצום, והשאלה היא איך זה קורה ומה זה אומר על העתיד