תוכנית הרמזור, על פיה מוטלות הגבלות שונות כחלק מהמלחמה במגיפת הקורונה, מחלקת את הערים השונות לאדומות או ירוקות. אבל האם החלוקה הזו אכן משקפת את מציאות התחלואה בכל עיר?

סגר קורונה חדש מביא את בנק ישראל ואת המערכת הבנקאית להחליט על מתווה שלישי לדחייה רוחבית בהחזרי הלוואות, שנלקחו על ידי הציבור קודם לקרות המשבר. הבנק המרכזי והבנקים הגיעו להבנה לפיה המועד הסופי להגשת בקשות לדחיית החזרי הלוואות יידחה מסוף אוקטובר הקרוב עד סוף דצמבר. כך שלפי שעה הציבור יוכל להגיש עד סוף השנה בקשות לדחיית החזרי הלוואות צרכניות רגילות (של עד 100 אלף שקל יתרה), משכנתאות והלוואות לעסקים. עד סוף השנה יוכלו הפונים לקבל דחייה בהחזרים או להאריך דחייה שכבר ניתנה להם, כל עוד לא מיצו אותה (להוציא בהלוואות צרכניות רגילות). כמו כן, המתווה החדש כולל שינוי מהותי אחד בעיקר ביחס להלוואות צרכניות "רגילות", שאינן לדיור, ושיתרתן עד 100 אלף שקל. לדברי גורם במערכת הבנקאית, לווים בהלוואות אלה יוכלו להאריך את תקופת ה"גרייס", שבהמלכה הם לא מבצעים החזרים, מתקופה של 6 חודשים לכל היותר בתקופה נוספת של 3 חודשים, ובסך הכל לתקופה של עד 9 חודשים. "במשכנתאות יש הרבה פתרונות לציבור הלווים, כאשר בהלוואית הצרכניות הרגילות יש בעיה רבה ללווים. למעשה, הדחייה שממשיכים בה היא כמו אקמול לסרטן. על המדינה לספק ללווים שאיבדו יכולת הכנסה פתרונות שיחזירו אותם לשוק העבודה", אמר הערב גורם במערכת הבנקאית, שציין כי "בסגר הראשון רבים ניצלו את היכולת לדחות החזרים גם אם הייתה להם יכולת פיננסית לעמוד בהחזרים. עם הזמן רבים שבו לשלם את התשלומים כרגיל, כשישנם עדיין רבים שמנצלים את הדחייה האפשרית בהחזרים". זהו ציבור שייצטרך כנראה גם את הסיוע מהמתווה החדש.

בישראל 2020, דיבור לשם הדיבור בלבד, נתפס כסוג של חולשה, בזבוז זמן, ברברת, נשי וטרחני. ישראל מן הבחינה הזו עוד לכודה בחשיבה מצו'איסטית, שובניסטית ומליטירסטית. עקרונות של דיאלוג, דיון ושקיפות, לא נתפסים בה ליתרון אלא מצביעים על חולשה והססנות. הפוליטיקה שבנויה על תפיסה זו, ממוקדת בעיקר בעשייה ופעולה. לצד חלוקה דיכוטומית של שותפים ואויבים, חירות פעולה, לעומת בירוקרטיה וחסמים. תפיסת עולם הפוכה לחלוטין להגיון שעומדת בבסיסיה של הדמוקרטיה הפרלמנטרית ליברלית. כך, כאשר גנץ ואשכנזי החליטו ללכת עם נתניהו לממשלת אחדות, אחד הנימוקים שבעזרתם ביקש אשכנזי להצדיק צעד זה היה "אני לא באתי לפוליטיקה בשביל לשבת ביציע". החיים הפרלמנטריים, מנקודת מבט זו, נתפסים כמרחב של דיבורי סרק "בלבולי מוח" בשפת העם. אפילו האזרחים עצמם נתפסים כחסרי משמעות אמיתית מלבד בקלפי. האזרחים שמביעים את דעתם או יוצאים לרחוב הם תמיד מונחים, מוסתים או סתם משעממים, לעולם לא אזרחים פעילים בעלי דעה משלהם.