עד כמה שהיום זה נשמע מוזר, בשנות ה-80 ושנות ה-90 תל אביב הייתה עיר שלא ממש רצו לגור בה, והכוונה לגבולות נחל הירקון מצפון, סלמה מדרום ודרך נמיר ממזרח). למעשה, העיר הזאת הייתה נחשבת לעיר מסוכנת, עם מחבלים מתאבדים, אוטובוסים מתפוצצים בלב העיר, נרקומנים וזונות באזור הירקון ודרום העיר. מחסור בבניה חדשה והתבלות הבניינים הישנים הביאו את תושבי תל אביב האמידים לברוח למקומות חדשים יותר כגון שיכון בבלי ושכונות עבר הירקון. הם נטשו בזה אחר זה את הבניינים ההיסטוריים של שכנות לב תל אביב ובמקומם התחילו להגיע צעירים אחרי צבא, שרצו לצאת לעצמאות מבית ההורים ולא היה אכפת להם ממצבה המוזנח של העיר, העיקר לשלם שכירות זולה ולגור לבד. כך, למעשה, עברה תל אביב טרנספורמציה מעיר של משפחות לעיר של צעירים שרוצים להתחיל את החיים מחוץ לבית ההורים. מהר מאוד אזור לב תל אביב הפך למקום מושבם של ביטניקים, פנקיסטים ,אנרכיסטים ולא מעט ילדים עזובים שברחו מהבית עוד לפני גיל 18. הרחובות התחילו להתמלא בציורי גרפיטי, מכוני קעקועים וחנויות שמכרו תקליטים, קסטות ודיסקים של מוסיקה וסרטים, בתי הקפה התחילו להתמלא בצעירים שהעבירו את זמנם לפני או אחרי העבודה, והפשע גם הוא לא איחר להגיע - פריצות לבתים (עד היום תל אביבים ותיקים מפחדים לגור בקומות קרקע) ועישון סמים היו דברים שבשגרה. גם בתי הבושת ומאורות ההימורים התחילו לצוץ כמו פטריות אחרי הגשם ורוחב אלנבי הפך ללאס וגאס של שנות ה-20 עם תנועה 24/7 של אנשים מהזן הגרוע ביותר מהמרים, סוחרי סמים, נרקומנים, סרסורים וזונות ופשוט לא היה נעים להסתובב באזור. מחירי הדירות ירדו בצורה קיצונית מאחר ואף אדם שפוי לא היה מעוניין לגדל את ילדיו באזור מוכה פשיעה אפילו אם היה קרוב לים ומוקף בניינים היסטוריים.