הטענה שלפיה ישראלת נמצאת כפסע מניצחון מוחלט הפכה כבר מזמן לבדיחה מוחלטת. בדיחה לא מצחיקה, אבל עדיין בדיחה. מי יכול לצחוק בכלל במציאות הזאת? מציאות שבה מדי יום אנחנו שומעים על עוד משפחה שקוברת בן. פריבילגיה שלא קיימת, אגב, בקרב משפחות החטופים שמקבלות הודעות על מות יקיריהן בשבי. הם יושבים שבעה, חברים מגיעים לנחם, אבל אפילו קבר לעלות אליו אין להם. אז ניצחון מוחלט אין, אבל האמת היא שבקושי אספנו "ניצחונות קטנים", כמו אלה שחנן בן ארי סופר בלהיט הגדול ההוא. ניצחונות שלא נכנסים לספרי ההיסטוריה, אבל עושים טוב בלב לכמה רגעים, כאלה שתמיד יענו לאסוף בדרך בתקופות הקשות. האחדות שהייתה פה לרגע אחרי ה-7 באוקטובר הייתה יכולה להיות ניצחון כזה, אבל הזיכרון על "ביחד ננצח" נשכח כבר מזמן. האמת היא שזו הייתה אשליה מהרגע הראשון, אבל כזאת שהתאהבנו בה ורצינו שהיא תהיה אמיתית, כמו סנטה קלאוס. האחדות הזאת שעטפה אותנו לכמה רגעים נשכחה. חזרנו לשנוא, וליתר דיוק - חזרו להביט בחוסר אונים על מכונת הרעל, שחלקנו מפעילים, וחלקנו נרמסים תחת גלגליה. נשארנו בלי ניצחון, בלי אחדות ועם עשרות חטופים, בני אדם בשר ודם, אזרחים ישראלים נורמטיבים שהתעוררו בוקר אחד ונחטפו לעזה על ידי ארגון טרור מתועב. ממול הארגון הרצחני הזה עומדת מדינה צינית שמנוהלת רע במקרה הטוב, או במקרה ההגיוני יותר, מנוהלת במטרה אחת: לשמור על יציבות הממשלה הגרועה בתולדותינו. המדינה שהביאה עלינו את האסון הגדול ביותר שידענו, וכבר שבעה חודשים מתנערת מאחריות לגביו. ומדינה ששוקלת את החטופים במשקל כאילו היו חתיכות טופו בקצבייה. "22 או 33 איש", כמו שכינתה את האזרחים האלה נציגת הציבור אורית סטרוק.

רובכם ודאי לא זוכרים לה את הסרט הזה, אך הכוכבת ההוליוודית דרו ברימור שבתחילת דרכה כיכבה במותחן האירוטי "פיתוי קטלני" מספרת איך זה הרגיש לצלם סצנה אירוטית עם שחקן שמבוגר ממנה ב-41 שנים ולהתנשק עם עמיתתה על הסט

"אם אתה חושב שהבר שכתבת עליו בקופנהגן הוא הבר היחיד שמתכנן להשתיק את עדן, אתה טועה", כתבה לי אופיר הורביץ, ישראלית המתגוררת בבירת דנמרק. "יש לפחות שלושה מקומות שאני יודעת עליהם", היא מספרת לי, "שכבר אמרו שבזמן השיר הישראלי הם יכבו, ישתיקו, ואפילו שישראלים לא מתקבלים שם בברכה". קחו למשל את מועדון הדראג בקופנהגן - איך לעזאזל זה תמיד מועדוני גייז ודראג? - שמבהיר: במהלך הערב לא ינוגנו שירים מישראל, ועל הדרך גם נתרום לפלסטין, אימוג'י דגל. בין כל ההפחדות שקיבלנו על מאלמו, אולי בעצם קופנהגן היא העיר המסוכנת? "אני גרה בנורברו, אחת השכונות עם הכי הרבה מהגרים מוסלמים", אומרת הורביץ, "אז רואים כאן הרבה מאוד כתובות גרפיטי וסטיקרים שהולכים ומקצינים, ככל שחולף הזמן רואים תמיכה גלויה בטרור". לדבריה, היא חווה שנאה אמיתית מדנים המשתייכים לשמאל הרדיקלי שאימצו פלסטינים למעגל החברים הקרוב שלהם. "עדיין לא כל כך מצליח להם", היא אומרת, "הם לא מצליחים להשפיע על הממשלה ולדנים מתחיל להימאס מההפרעות הבלתי פוסקות. מארגני מצעד הגאווה ניסו לקשור את עצמם לפלסטינים, וזה הוביל חברות גדולות להסיר את תמיכתן במצעד". הורביץ מספרת עוד שבערב יום השואה ויום השחרור הדני מהכיבוש הנאצי התקיימה צעדה לכיכר מרכזית הנקראת ישראל פלדס, "שהם כמובן קוראים לה פלסטין פלדס", שהסתיימה בהשחתת פסל הנצחה לשואה משום שכתוב עליו בעברית "ניתן במתנה מישראל לדנמרק".

למרות ביצוע מצוין בחזרה הגנרלית השנייה, שהיא הקלטת הגיבוי לחצי הגמר שישודר בחמישי ב-22:00 בשידור חי, הקהל באולם קרא לעדן גולן קריאות בוז בלתי פוסקות לאורך השיר כולו. גולן: "אני גאה להיות ישראלית, שום דבר לא יסיט אותי מהמטרה"

"בני טובים" של כנרת רוזנבלום נוטה ללכת לעיגול פינות ופשרה, וגם להכביר בהסברים שפוגמים קצת במסתורין. למרות זאת, הספר מלא ברגעים טובים, וצאתו אחרי אסון 7 באוקטובר עוזר למפות בעדינות את הטלטלה שחווינו

גם אם הוא לא ממציא את עצמו מחדש, הזמר הים-תיכוני ממשיך במסורת השנתית שלו עם מתנה גדולה למעריצים, שחר טבוך יצר את אחת מהברקות הפופ הגדולות של השנה, ומירי מסיקה מקסימה בשיר חדש שכולו אהבת מולדת. מוזיקה ישראלית חדשה

מחר תעלה נציגת ישראל לאירוויזיון 2024 לחצי הגמר בארנה במאלמו, ועכשיו היא עולה לחזרות אחרונות על הבמה המרכזית. בערב תיערך החזרה השנייה, שתוקלט ותשמש כגיבוי לשידור, ומחר - החזרה האחרונה. עדן: "התרגשתי לראות את דגלי ישראל באולם, אני מרגישה מצוין ומוכנה"

אלביני, מהסמלים של הרוק האלטרנטיבי האמריקני ומוזיקאי בעצמו, עמד מאחורי אלבומי מופת כמו "Surfer Rosa", אלבום הבכורה של הפיקסיז, וכן "In Utero" של נירוונה