7 באוקטובר 2023 היה היום הנורא ביותר בתולדות המדינה, אבל בימים שאחריו נדלק זיק של תקווה בתוך החושך הגדול. כולם שמו את הפוליטיקה בצד. המחלוקות נדחו. הרפורמות הוקפאו. ההפגנות הסתיימו. יצאנו להילחם על הבית, כתף אל כתף. נזכרנו שאנחנו אחים, והחלטנו שביחד ננצח. 7 באוקטובר 2024 הזכיר לנו כמה הכל היה זמני. אשליה של אחדות. התחלנו עם "ביחד ננצח" וסיימנו כשאנחנו אפילו לא יכולים לבכות ביחד על המתים שלנו, עם טקסי זיכרון נפרדים. אפילו הטילים של אויבנו, שלא מבדילים בין ירי לעבר חילוני, דתי, יהודי, ערבי, שמאלני, ימני או דרוזי - לא מצליחים לאחד אותנו יותר. וזה עצוב. אחד מהטקסים היה הרבה יותר מרשים מהשני - גם מבחינת תוכן וגם מבחינת צורה. כל מי שראה את שני הטקסים יודע בדיוק לאיזה טקס אני מתכוון. זה אפילו לא היה כוחות. אבל מה זה משנה? האם הגענו לנקודת שבר חברתית כל כך גדולה שאנחנו צריכים להשוות בין שני טקסי זיכרון? אגב, באולפני הטלוויזיה עשו בדיוק את זה - כולל הופעה של עמית סגל באולפן חדשות 12 שכל מטרתה הייתה לשפוך מים קרים על ההתרגשות הגדולה שאחזה בכל מי שצפה באחד הטקסים הכי מרגשים שאי פעם הופקו בישראל.