09:37:02 | ◀︎ | על זה אנשים ברחוב מדברים: רוני מת לבד |
זמני השבת
עיר | כניסה | יציאה |
---|---|---|
ירושלים | 16:00 | 17:12 |
תל אביב | 16:14 | 17:13 |
חיפה | 16:04 | 17:11 |
באר שבע | 16:19 | 17:16 |
הכותרות שעניינו הכי הרבה גולשים בדף זה
30/07/21 09:37
100% מהצפיות
מאת וואלה!
שבוע לפני מותו נפגשנו כמה חברים בשעת ערב מאוחרת. דברנו כפי שמדברים אנשים מבוגרים - פחות על עצמנו ויותר על המדינה, שהייתה או צריכה הייתה להיות, על ההווה ועל העתיד המדאיג. רוני היה הדובר המרכזי. לא הגרעין האירני, הוא אמר, לא מפעלי הדיוק של חיזבאללה ולא חמאס - מה שמאיים עלינו זו הקריסה הפנימית, הערכים שנעלמו, הפילוג, הפוליטיקה המופקרת. החבר'ה היו מרותקים. אחד מהנוכחים היה רופא ידוע, שפגש ברוני לראשונה בחייו. שמע, הוא אמר לי, זה לא רוני מהטלוויזיה. ועוד אמר: התבוננתי איך הוא קם מהכיסא ואיך הוא מתקשה להניע את הרגליים, הוא לא בריא. רוני מהטלוויזיה? כשמרימים מסך, לא בין הדמות מהמסך לבין האדם עצמו - אלא בין התדמית של האדם במציאות לבין האדם עצמו - אז מתחיל הסיפור. הוא היה ביטחוניסט, אקטיביסט, שש אלי הדק, אביר הכניסה הקרקעית. אבל הסיפור האמיתי שלו הכיל כאב חי על הבן המת, התלבטויות, היסוסים, חרטות, סליחות, חוסר בטחון בתוך בטחון, כל מה שמתכנס ל"מורכבות אנושית". בערב ההוא שאלו אותו על דבריו על סרן ת'. הוא אמר, שדבריו היו מדויקים אך אולי לא היה צריך לומר אותם. הרמטכ"ל אמר את דברו בקול גדול. משפחתו של סרן ת' התראיינה וביטאה כאב גדול. כל תוספת שהיא מערערת את המשקולות. רוני ידע לתקוף וידע לסגת. ידע לפגוע וידע להצטער וידע להתנצל. אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה. לאחר מותו היו שניסו למשוך אותו ימינה והיו שניסו שמאלה. בראשית שנות השמונים על גבעה בשומרון הוא הפגין נגד הקמת אלון-מורה (!).