רצונה הבסיסי של ההנהגה האיראנית להימנע ממערכה צבאית כוללת נותר בעינו - מצד שני, ההנהגה האיראנית מוכנה ליטול סיכונים משמעותיים שמהם נמנעה בעבר. בישראל מנסים להבהיר שדין ישראל לא יהיה כדין ערב הסעודית שהותקפה ב-2019 ולא הגיבה, כמו גם ארה"ב שלא התערבה

חייבים לסיים את סבב המלחמה הנוכחי בניצחון, בשטח וגם בתודעת שני העמים. העובדה שזה משרת את נתניהו לא מאפשרת לאיש מאיתנו לסייע לאויב לקבע תודעת הפסד שאקוטית להמשך מלחמת ההתשה. גם במובן זה, מובילי תזת ה"הכרה בהפסד" דומים לנתניהו עד זרא: ברור לכל שזה בדיוק מה שהוא היה עשה לו היה באופוזיציה עכשיו

אם ממילא מה שיתרחש ברצועת עזה יהיה דומה למה שקורה בשטחים - כלומר, צה"ל יוצא ונכנס כשהוא מזהה שם איום - מדוע לא להפתיע את חמאס ואת העולם בדרישה פשוטה: תנו לנו את כל החטופים, במכה, לא בשלבים, ונסכים להפסקת המלחמה עכשיו

מאז המהפך של בגין, ממשלות ימין עוברות מסע הוקעה, דה-לגיטימציה ודה-הומניזציה אם הן מעיזות לנסות ולפעול לטובת אזרחי ישראל במקום לקדם מהלכים שמשרתים את השמאל. מניהול המלחמה ועד בחירת מפכ"ל למשטרה, המאבק של מתנגדי הממשלה זהה: הם לא מאמינים בעצם זכותה לשלוט, רק מפני שהיא מייצגת את הימין

העובדה שעשרות חטופים וחטופות יישארו בעזה, מוחזקים בתאים מעופשים במנהרות טחובות, בשעה שישראל תחתום על הסכם לשחרור של חלק מהם בלבד, מטרידה מאוד לא רק את קרובי המשפחה של אותם צעירים וצעירות אלא גם חלק לא מבוטל מהמעורבים בתהליך

למה, לעזאזל אנחנו, שדורשים מהאקדמיה בעולם להוקיע אנטישמיות, מאפשרים לאוטואנטישמים מלאי שנאה עצמית ללמד במוסדות להשכלה גבוהה שלנו?