המלחמה עדיין מתנהלת במלוא עוזה, אבל מנהיגי ארה"ב, ישראל ואיראן כבר החלו לטפח את נרטיב הניצחון. אחרי הצהרות הניצחון החד-משמעיות בסיום "עם כלביא”, שהחזיקו מעמד שמונה חדשים, חובה עלינו לשאול הפעם מה ייחשב להישג מבחינת ישראל. התשובה צריכה להיות מדידה: עד כמה יישארו יכולותיה של הרפובליקה האיסלאמית לפגוע בישראל, בשכנותיה, ובאזרחיה, מנוטרלות

הקורונה היתה כאן, מלחמה ראשונה היתה כאן, ואנחנו מסרבים בטיפשות, באטימות וביהירות להתבונן לאחור ולהפיק לקחים

אסטרטגיית “הצבא הקטן והחכם”, שישראל אימצה למעלה משני עשורים הייתה שגויה. המערכות שעברנו מאז 7 באוקטובר מלמדות שהמדינה צריכה להשקיע הרבה יותר בביטחון. הבשורה הטובה: יהיו לכך רווחים כלכליים ואסטרטגיים

בעבר, אל מול תמונתו של הילד החבול, שהעיד כי נשלף מהמכונית לאחר הירי שהרג את הוריו ושניים מאחיו, וחטף מכות מחייל שצעק לעברו "הרגנו כלבים", היינו משתגעים. מזעם. מצער. אבל עברנו דרך. נפגענו אנושות. אין לנו מקום לכל הצער הזר הזה

קשה לחיות ולאמץ את הגישה שלנצח נאכל חרב. יותר מזה, בעולם טכנולוגי עם בינה המלאכותית אנו מתקשים לקבל מציאות שאין לנו בה שליטה ולהפנים שלא לכל בעיה יש פתרון מוחלט

עריפה מתמשכת של בכירים בצמרת הפוליטית והביטחונית האיראנית יכולה להעמיק את הסדקים בהנהגה האיראנית. יחד עם זאת, קיים סיכון שחיסולו יחזק את מעמד משמרות המהפכה שהתחזקו כבר קודם לכן לנוכח קשריו הקרובים של מוג'תבא עם הארגון

בעשור השמיני למדינת ישראל מוטב שעל שולחן העבודה שלנו יהיו מונחים דברי מגילת העצמאות ולא ספרו החדש של טים בוברי

כדי להחזיר למושג חוסן משמעות, צריך להפסיק להשתמש בו כמחמאה. חוסן הוא מבחן של המדינה לאזרחיה: האם היא מגינה על כולם באופן שוויוני, מצמצמת פערים, ומאפשרת מרחב בטוח גם לביקורת ולמצוקה