האירוע היום התרחש בעיצומו של פולמוס עקר וחסר תוחלת סביב השאלה: האם יידעו את נתניהו לפני המלחמה? משמאל משוכנעים: "ברור שידע ולא נקף אצבע". מימין זועקים: "אם רק היו מעירים אותו, הכול היה נראה אחרת". כך הכל קשור

מקבלי ההחלטות משבשים משהו יסודי בדרך שבה הם מתווכים לישראלים את המציאות בנושא הפלסטיני. במקום להבין באופן מפוכח שמדובר בתוצאות של השינוי במדיניות ובצביון שלנו, מקבל האזרח הסבר ולפיו העולם צבוע ולא מכיר כמונו את הערבים

פחות מחודש לבחירות והמצב קשה. רוב התרחישים האפשריים ל-27 באוקטובר מותירים את ישראל בסכנה, ויש רק דרך אחת למנוע את זה: 61 מנדטים של גוש תיקון ציוני אמיתי. כך מפלגות הגוש יוכלו לעשות זאת

הקמפיין של האופוזיציה, שנשען על ההתרעות שכביכול ניתנו לנתניהו לפני הטבח, חושף שהיא ויתרה על האפשרות שהרעיונות שבהם היא מאמינה ישכנעו את הבוחרים

ראש הממשלה מסרב להקים ועדת חקירה כלשהי לטבח ה-7 באוקטובר. אולי זה מיותר בעיניו כי הוא הרי כבר מצא את האשם - ראש השב"כ לשעבר, רונן בר

שלוש שנים למלחמה ההיא. דברים לא קרו פה כי רצינו או כי ביקשנו. אויב צמא דם שינה את מסלול חיינו ואת מי שהיינו. העולם מזמן שם לב שהשתננו. ומה איתנו? 

 משוכנע שתפקידו חיוני כל כך שאין לו תחליף, ושדווקא משום שהכול מתערער - עליו להמשיך לעמוד במרכז הבמה. זהו אולי אחד המפתחות להבנת הדימוי הפוליטי שנתניהו מציג שוב ושוב: לא רק מנהיג המבקש תמיכה, אלא מנהיג הקושר בין הישרדותה של המדינה לבין המשך הנהגתו

מישהו צריך לומר לצעירים שהולכים לקלפי: אם תלמדו, תעבדו, תשרתו ותתרמו - תוכלו לבנות כאן חיים טובים. המפלגה שתיתן תשובות אמינות לשאלות הללו לא תצטרך לגנוב מנדט מזו שמימינה ועוד מנדט מזו שמשמאלה. היא תוכל להביא לקלפיות ציבור גדול שאיש כמעט אינו מדבר אליו. כך מנצחים בחירות.